יש רגע כזה במערכות יחסים שבו פתאום משהו לא מסתדר. הוא רוצה מרחב, היא מרגישה נטושה. היא צריכה וידוא שהוא אוהב אותה, הוא מרגיש נחנק. ורובנו חושבים שזה פשוט "אי התאמה" או "אופי". אבל מה אם יש לזה הסבר הרבה יותר עמוק - כזה שמתחיל עוד לפני שלמדנו לדבר? תיאוריית ההתקשרות, שפותחה על ידי הפסיכולוג ג'ון בולבי, טוענת שהדרך שבה התנהגו איתנו ההורים בשנים הראשונות לחיים משפיעה על איך שאנחנו מתנהלים בקשרים - גם 30 או 40 שנה אחרי. החדשות הטובות? ניתן לשנות דפוסי התקשרות גם בבגרות.
מהן ארבעת סוגי ההתקשרות?
המחקר על סוגי ההתקשרות התחיל עם הפסיכולוג ג'ון בולבי, שהתמקד בקשר בין תינוקות למטפלים שלהם. מאז, המחקר התרחב לכלל מערכות היחסים הבוגרות. ארבעת הסוגים הם:
1. התקשרות בטוחה
אנשים עם התקשרות בטוחה מרגישים בנוח להיות קרובים לאחרים, לסמוך עליהם ולהביע רגשות. הם מסוגלים להתמודד עם קונפליקטים בצורה בריאה ולבנות מערכות יחסים יציבות. איך זה נוצר: הורים שהיו זמינים, קשובים ועקביים. כשבכית - הם באו. כשהיית צריך מרחב - הם נתנו.
איך זה נראה בבגרות: אנשים עם התקשרות בטוחה מרגישים בנוח גם עם קרבה וגם עם עצמאות. הם לא חוששים מנטישה, אבל גם לא מפחדים להתחייב. קל להם לתת אמון ולבקש עזרה. כשיש קונפליקט – הם לא בורחים ולא מתפוצצים, אלא מנסים לפתור.
המשפט שמאפיין אותם: "אני בסדר, אתה בסדר, אנחנו נסתדר."
2. התקשרות חרדתית (אמביוולנטית)
אנשים עם התקשרות חרדתית חשים צורך מתמיד בקירבה ואישור מהאחר. הם עלולים להיות תלויים רגשית, לחשוש מדחייה ולהיות רגישים במיוחד לשינויים במערכת היחסים.
איך זה נוצר: הורים שהיו לא צפויים - לפעמים קשובים מאוד, לפעמים נעלמים או עסוקים בעצמם. הילד לא ידע מה לצפות.
איך זה נראה בבגרות: רצון עז לקרבה, אבל גם פחד מתמיד מנטישה. אנשים עם דפוס חרדתי נוטים "למשש את הדופק" של הקשר כל הזמן – לבדוק אם עדיין אוהבים אותם, לחפש סימנים שמשהו לא בסדר. הם עלולים להיתפס כ"דורשניים" או "נצמדים", אבל בפנים הם פשוט מפחדים להישאר לבד.
המשפט שמאפיין אותם: "אתה בטוח שאתה אוהב אותי? אתה לא נשמע כמו שאתה אוהב אותי."
3. התקשרות נמנעת
אנשים עם התקשרות נמנעת נוטים להתרחק רגשית, להימנע מקרבה ולשמור על עצמאות גבוהה. הם מתקשים לבטוח באחרים ולעיתים נראים קרירים או מרוחקים.
איך זה נוצר: הורים שהיו רגשית מרוחקים, לא הגיבו לצרכים רגשיים, או שידרו שלהיות "נזקק" זה חולשה. הילד למד שעדיף לא לבקש.
איך זה נראה בבגרות: אנשים עם דפוס נמנע נראים עצמאיים ו"לא צריכים אף אחד". הם שומרים על מרחק רגשי, מתקשים להיפתח, ונוטים לברוח כשהדברים נעשים אינטימיים מדי. הם אוהבים, אבל מתקשים להראות את זה. בסתר ליבם הם משתוקקים לקרבה – אבל היא מפחידה אותם.
המשפט שמאפיין אותם: "אני צריך קצת מרחב" (בכל פעם שמתקרבים יותר מדי).
4. התקשרות לא מאורגנת (מבולבלת)
סוג זה מאופיין בקונפליקט פנימי בין הרצון לקרבה לבין הפחד ממנה. אנשים עם התקשרות מבולבלת עשויים להראות התנהגויות סותרות, כמו חיפוש קרבה ואז התרחקות פתאומית.
איך זה נוצר: סביבה שהייתה מפחידה, לא יציבה, או שההורה עצמו היה מקור לפחד (הזנחה, התעללות, טראומה). הילד היה תקוע – הדמות שאמורה להגן עליו היא גם מקור הסכנה.
איך זה נראה בבגרות: תנודות קיצוניות בין רצון בקרבה לבין דחייה. קושי גדול באמון, לפעמים התנהגות שנראית סותרת את עצמה. זה הדפוס הכי מאתגר, אבל גם הוא ניתן לשינוי.
כיצד סוג ההתקשרות משפיע על חיי היום יום?
ההבנה של סוג ההתקשרות שלנו ושל אחרים יכולה לשפר את התקשורת והקשרים שלנו במגוון תחומים:
מערכות יחסים זוגיות
סוג ההתקשרות משפיע על האופן שבו אנו מתמודדים עם קונפליקטים, מבטאים רגשות ומבינים את הצרכים של בן או בת הזוג. לדוגמה, אדם עם התקשרות בטוחה יוכל לבטא רגשות בצורה פתוחה ולפתור מחלוקות בצורה בונה. לעומת זאת, אדם עם התקשרות חרדתית עלול להרגיש צורך מתמיד באישור, מה שעלול להוביל לקונפליקטים.
הורות
ההתקשרות שלנו בילדות משפיעה על האופן שבו אנו מגדלים את ילדינו. הורים עם התקשרות בטוחה נוטים להיות רגועים, קשובים ותומכים, מה שמסייע לילדים לפתח גם הם התקשרות בטוחה. הורים עם התקשרות נמנעת או חרדתית עלולים להיאבק ביצירת קשר יציב עם ילדיהם.
עבודה ותקשורת בין אישית
גם בסביבת העבודה, סוג ההתקשרות משפיע על האופן שבו אנו מתקשרים עם עמיתים ומנהלים. אנשים עם התקשרות בטוחה יוכלו לבנות אמון ולקבל משוב בצורה חיובית. לעומת זאת, אנשים עם התקשרות נמנעת עלולים להימנע מעבודה צוותית או משיתוף רגשות.
התמודדות עם לחץ ומשברים
סוג ההתקשרות משפיע על הדרך שבה אנו מתמודדים עם מצבי לחץ. אנשים עם התקשרות בטוחה נוטים לבקש תמיכה ולהשתמש במשאבים חברתיים. אנשים עם התקשרות חרדתית עלולים להרגיש חרדה מוגברת, ואילו אנשים עם התקשרות נמנעת יעדיפו להתמודד לבד.
איך ניתן לשפר את דפוסי ההתקשרות שלנו?
החדשות הטובות הן שניתן לשנות דפוסי התקשרות גם בבגרות. הנה כמה דרכים:
מודעות עצמית
להבין את סוג ההתקשרות שלך ולזהות דפוסים חוזרים במערכות היחסים. הצעד הראשון הוא להבין איך אתם פועלים. שימו לב למה שקורה לכם כשיש קונפליקט - האם אתם רוצים להתקרב? לברוח? להילחם? המודעות הזו כבר משנה משהו.
תקשורת פתוחה
ללמוד לבטא רגשות וצרכים בצורה ברורה ואמפתית. הרבה מהדפוסים נשמרים כי אנחנו לא יודעים לבטא מה באמת קורה בפנים. במקום להגיד "אני מפחד שתעזוב אותי" אנחנו אומרים "למה לא ענית לי שעתיים?!" ללמוד לזהות מה אנחנו מרגישים ולהגיד את זה ישירות – בלי להאשים – זה כלי עוצמתי. נסו להחליף "אתה אף פעם לא שם בשבילי" ב"כשאתה לא עונה, אני מרגישה לבד." משנה את כל השיחה.
חיפוש תמיכה מקצועית
טיפול פסיכולוגי, במיוחד כזה שמתמקד בהתקשרות, יכול לעזור לשנות דפוסים עמוקים. זה לא קל ולא מהיר, אבל זה עובד.
תרגול אמון בקשרים מתקנים
לתת לאחרים הזדמנות להוכיח את עצמם ולבנות אמון לאורך זמן.
לפעמים קשר עם בן זוג בטוח, או אפילו חבר קרוב, יכול להיות מרפא בפני עצמו. חוויה של מישהו שנשאר גם כשקשה, שמגיב בעקביות, שלא נעלם - יכולה לשנות את התבנית.
לסיכום
הדפוסים שלנו בזוגיות לא נוצרו במקרה. הם נבנו בשנים הראשונות לחיים, כשלא היה לנו מושג שמשהו בכלל נבנה. אבל ההבנה הזו היא גם הבשורה הטובה: מה שנלמד אפשר ללמוד מחדש. עם מודעות, עם סבלנות, ולפעמים עם עזרה - אפשר לפתח דרך בטוחה יותר להתחבר לאנשים שחשובים לנו. זה לא קורה ביום אחד, אבל זה לגמרי אפשרי.
רוצים להבין את עצמכם קצת יותר טוב? באפליקציית רגע תמצאו שאלון שממפה את הדרך שבה נוצרת אצלכם קרבה רגשית שיעזור לכם להבין מה מעורר חרדה או הימנעות ביחסים, ומה יכול ליצור אצלכם תחושת בטחון.
