כשמישהו שאנחנו אוהבים עובר משהו קשה, האינסטינקט הטבעי הוא לרצות לעזור. להרגיע, לנחם, להגיד את הדבר הנכון. אבל דווקא ברגעים האלה, המילים לפעמים בורחות. אנחנו קופאות, מתבלבלות, ולא בטוחות מה נכון לומר — או אם בכלל צריך לומר משהו.

המשפטים הכי מוכרים עולים אוטומטית, אבל מרגישים פתאום חלולים או לא מספיקים מול הכאב שבחדר. ואז מגיע גם החשש: אולי אני לא באמת עוזרת? אולי עדיף לשתוק? והאם בכלל יש דבר כזה "הדבר הנכון" לומר? במאמר הזה ננסה להבין מה באמת אפשר לומר כשחבר או חברה עוברים תקופה קשה - ואיך להיות שם עבורם גם בלי למצוא את המשפט המושלם.

החדשות הטובות: אתם לא נדרשים למצוא פתרון - אלא רק להיות שם

הנה הדבר שרוב האנשים לא מבינים: כשמישהו עובר משהו קשה, הוא לא מחפש פתרון. הוא מחפש נוכחות. הוא לא צריך שתתקנו את המצב. הוא צריך שתהיו שם.

זה נשמע פשוט, אבל זה הפוך ממה שרובנו עושים אינסטינקטיבית. כשמישהו שאנחנו אוהבים סובל, אנחנו רוצים לעשות משהו. לתת עצה. להציע פתרון. להסביר למה זה יהיה בסדר. אבל לפעמים, הדבר הכי עוזר הוא לא לעשות – אלא להיות.

מה לא להגיד

לפני שנדבר על מה כן, בואו נדבר על מה עדיף להימנע ממנו. לא מתוך ביקורת – רובנו אמרנו את הדברים האלה מתוך כוונה טובה. אבל כוונה טובה לא תמיד מתורגמת לתמיכה שמרגישה טוב למי שמקבל אותה.

"אני יודע בדיוק מה אתה מרגיש." אתם לא יודעים. גם אם עברתם משהו דומה, החוויה שלו היא שלו. במקום זה: "אני לא יכול לדמיין מה אתה עובר, אבל אני פה."

"תסתכל על הצד החיובי." כשמישהו בכאב, הוא לא מוכן לראות צדדים חיוביים. ולהגיד לו את זה גורם לו להרגיש שהכאב שלו לא לגיטימי.

"הכל קורה מסיבה." אולי נכון, אולי לא. אבל זה לא מה שמישהו צריך לשמוע כשהוא שבור.

"לפחות..." לפחות יש לך בריאות. לפחות יש לך משפחה. לפחות זה לא יותר גרוע. ההשוואה הזו לא עוזרת – היא ממעיטה בכאב.

"אתה צריך ל..." עצות לא מבוקשות לרוב לא מתקבלות. ויותר מזה – הן שמות את הפותר במרכז, לא את מי שסובל.

שתיקה מוחלטת. להיעלם כי "לא יודעים מה להגיד" זה הדבר הכי פוגע. עדיף להגיד משהו לא מושלם מאשר לא להגיד כלום.

מה כן אפשר להגיד

אין נוסחה מושלמת, ואין משפט קסם שמרפא כאב. אבל יש מילים שיכולות לתת למישהו להרגיש שהוא לא לבד – וזה כבר המון.

"אני פה." פשוט. אמיתי. לא מבטיח לפתור, רק מבטיח נוכחות.

"זה נשמע ממש קשה." להכיר בכאב, לתת לו לגיטימציה, בלי לנסות לתקן.

"אני לא יודע מה להגיד, אבל אני רוצה שתדע שאכפת לי." הכנות הזו עוצמתית. היא אומרת: אני לא מושלם, אבל אני פה.

"תספר לי." לתת מקום. לא למהר לתגובה, אלא לפתוח מרחב לשיתוף.

"מה אתה צריך עכשיו?" לפעמים אנשים יודעים מה הם צריכים – חיבוק, שקט, חברה, הסחת דעת. לשאול זה לתת להם שליטה.

"אני אבדוק איתך מחר." ואז באמת לעשות את זה. המשכיות היא חלק מהתמיכה.

איך להיות שם – בפועל

להקשיב יותר מלדבר. היחס צריך להיות לפחות 80-20. הם מדברים, אתם מקשיבים. לא מחכים לתור שלכם, לא חושבים מה להגיד – פשוט מקשיבים.

לשאת את השתיקה. לפעמים יש שתיקות. זה בסדר. לא חייבים למלא כל רגע במילים. לפעמים לשבת יחד בשקט זה בדיוק מה שצריך.

להיות סבלניים. כאב לא עובר מהר. הם אולי יספרו את אותו דבר שוב ושוב. יבכו על אותו דבר שוב ושוב. זה חלק מהתהליך.

לא לקחת את זה אישית. אם הם לא רוצים לדבר, אם הם מרוחקים, אם הם לא מגיבים כמו שציפיתם – זה לא עליכם. תנו להם מקום.

לעשות, לא רק להגיד. "אני פה בשבילך" זה יפה. להביא להם אוכל, לקחת את הילדים שלהם לשעה, לשלוח הודעה כל כמה ימים – זה יותר.

מה אם אתם מרגישים חסרי אונים?

זה נורמלי. לראות מישהו שאוהבים סובל ולא להיות מסוגלים לתקן את זה – זה קשה. זה מעורר חוסר אונים, תסכול, לפעמים אפילו כעס. אבל הנה האמת: אתם לא חסרי אונים. אתם לא צריכים לתקן. הנוכחות שלכם, ההקשבה שלכם, העובדה שאתם שם – זה עושה הבדל. גם אם זה לא מרגיש ככה. אנשים שעוברים משברים לא תמיד זוכרים מה אמרו להם. הם זוכרים מי היה שם.

דבר אחד לקחת מפה

כשמישהו שאתם אוהבים עובר משהו קשה, אתם לא צריכים למצוא את המילים המושלמות. אתם לא צריכים לפתור את הבעיה. אתם לא צריכים להפוך את הכאב לפחות כואב. אתם רק צריכים להיות שם. לשבת לידו בחושך, בלי לנסות להדליק את האור. לפעמים זה כל מה שאפשר לעשות. ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.

לתמוך באחרים מתחיל בלהיות מחוברים לעצמנו. באפליקציית רגע תמצאו כלים לפתח נוכחות ורוגע פנימי - כדי שתוכלו להיות שם גם כשקשה.