יש לכם משימה חשובה שאתם צריכים לעשות. אתם יודעים שהיא חשובה. ברור לכם שכדאי לגמור אותה והדדליין מתקרב. ובכל זאת, אתם מוצאים את עצמכם עושים עוד כוס קפה. או בודקים מה חדש באינסטגרם. או פתאום מחליטים שעכשיו זה הזמן המושלם לנקות את המקלדת.
ואז אתם כועסים על עצמכם. "למה אני ככה?" "למה אני לא פשוט עושה את זה?"
והבעיה היא כזו - אתם מנסים לתקן משהו בלי להבין למה הוא שם בכלל.
הדחיינות היא לא עצלות
זה הדבר הראשון שצריך להבין.
כשאתם דוחים משהו, זה לא בגלל שאתם עצלנים. זה לא בגלל שחסר לכם משמעת וזה לא בגלל שאתם "לא מספיק טובים."
דחיינות היא מנגנון הגנה רגשי.
אתם לא נמנעים מהמשימה. אתם נמנעים מהתחושה שהמשימה מעוררת בכם.
ההבדל הזה הוא הכל.
מה באמת קורה פה
בואו נפרק את זה.
כשאתם ניגשים למשימה מסוימת, משהו מתעורר. זה יכול להיות פחד. חרדה. תחושת חוסר יכולת. פחד מכישלון. פחד מהצלחה. תחושה שזה לא יהיה מושלם.
והמוח שלכם עושה חישוב מהיר: "אוקיי, התחושה הזו לא נעימה. בואו נעשה משהו אחר."
זו לא החלטה מודעת. זה קורה אוטומטי.
ואז אתם מוצאים את עצמכם עושים דברים אחרים. דברים קלים יותר. דברים שלא מעוררים את התחושה הלא נעימה הזו.
זו לא התנהגות לא רציונלית. יש פה דווקא הרבה היגיון - המוח שלכם מנסה להגן עליכם מאי נוחות רגשית.
סוגים שונים של דחיינות
לא כל דחיינות נראית אותו דבר. וזיהוי הסוג שלה יכול לסייע בהתמודדות:
דחיינות מפחד מכישלון:
"אם לא אנסה, לא אכשל." המשימה מעוררת חרדה שתגלו שאתם לא מספיק טובים. אז עדיף פשוט לא להתחיל.
זה נפוץ מאוד במשימות שקשורות להערכה חיצונית. כתיבת מייל חשוב. הכנת מצגת. שיחה קשה.
דחיינות מפרפקציוניזם:
"אם אני לא יכול לעשות את זה מושלם, אני לא עושה בכלל." הרף כל כך גבוה שהתחלה מרגישה מאיימת.
הפרדוקס הוא שכשאתם ממתינים ל"רגע המושלם" או ל"תנאים המושלמים" - הם לעולם לא מגיעים.
דחיינות מעומס:
המשימה מרגישה גדולה מדי, מסובכת מדי. המוח פשוט לא יודע מאיפה להתחיל, אז הוא נעול.
זה כמו לעמוד מול הר ענק ולחשוב "איך בכלל מטפסים על זה?" אז המוח מחליט פשוט לא להתחיל.
דחיינות מחוסר משמעות:
"למה בכלל לעשות את זה?" כשאין לכם קשר רגשי למשימה, המוח לא רואה סיבה להשקיע אנרגיה.
זה קורה הרבה עם משימות שמרגישות מנותקות מהמטרות שלכם. או משימות שמישהו אחר החליט שאתם צריכים לעשות.
איזו מהן מתארת אתכם? לפעמים זה שילוב של כמה.
למה ללחוץ על עצמך פשוט לא יעבוד?
רוב האנשים מנסים להילחם בדחיינות עם יותר משמעת. יותר כוח רצון. יותר לחץ על עצמם.
"אני פשוט צריך לעשות את זה.", "תפסיק להיות עצלן.", "מחר אני מתחיל בטוח."
אבל זה כמו לנסות לכבות שריפה עם בנזין. אתם רק מגבירים את הלחץ הרגשי, וזה בדיוק מה שגרם לדחיינות מלכתחילה.
אז אתם צריכים גישה אחרת.
5 דרכים להתמודדות עם הדחיינות
עכשיו כשאתם מבינים שהדחיינות היא תגובה רגשית, אפשר להתחיל לעבוד איתה.
הנה כמה דרכים יעילות להתמודדות:
זהו את הרגש:
בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם דוחים משהו, עצרו לשנייה. שאלו את עצמכם: "מה אני מרגיש כשאני חושב על המשימה הזו?"
פחד? לחץ? בלבול? עייפות? תחושת חוסר יכולת?
פשוט תנו שם לתחושה. זה כבר עוזר.
אתם לא צריכים לפתור את הרגש. רק לזהות אותו.
קבלו את הרגש:
קבלו בחמלה את הרגש שצף אצלכם ותתחילו לעבוד יחד איתו. הוא לא חייב להעלם כדי שנתחיל לפעול. אפשר להתחיל גם כשיש פחד. גם כשיש ספק.
זו תובנה משחררת. אתם לא צריכים להרגיש מוכנים לחלוטין.
חלקו למשימות קטנות:
במקום "אני צריך לכתוב את הדו״ח" >> "אני פותח קובץ ריק."
במקום "אני צריך להתחיל לעבוד על הפרויקט" >> "אני כותב שלושה דברים שאני יודע."
במקום "אני צריך לנקות את הבית" >> "אני אוסף חמישה דברים מהרצפה."
ברגע שההתחלה קטנה מספיק, היא לא מפחידה. וברגע שהתחלתם, יש מומנטום.
תנו לזה להיות לא מושלם:
אחת התובנות הכי משחררות: מהגרסה ראשונה תמיד יהיה לאן לעלות. זה חלק מהתהליך.
אתם לא צריכים לעשות את זה מושלם. אתם צריכים פשוט לעשות את זה.
"בינוני וקיים" עדיף מ"מושלם ולא קיים."
הכירו את הדפוסים שלכם:
באיזו שעה ביום אתם הכי פרודוקטיביים? מתי אתם הכי נוטים לדחות?
יש משימות שקשות לכן יותר מאחרות ? יש סוג מסוים של עבודה שאתם תמיד מתחמקים ממנה?
ברגע שאתם מזהים דפוס, אתם יכולים להיערך אליו. לתכנן את היום אחרת. לנהל משימות בצורה שונה.
השורה התחתונה
הדחיינות לא אומרת שאין לכם מספיק משמעת או שאתם עצלנים.
היא אומרת שיש משהו רגשי שצריך את תשומת הלב שלכם.
ברגע שאתם מפסיקים להילחם בה ומתחילים להקשיב לה, משהו משתנה.
אתם לא תופסים את עצמכם בעמדה של "למה אני ככה," אלא "מה אני צריך כדי להתמודד עם זה."
במקום "אני סתם עצלן," אתם, כעת תאמרו לעצמכם "אני חושש ממשהו פה, ואני צריך להבין מה." זה הבדל ענק. כי זה עובר מביקורת עצמית לסקרנות עצמית, וזה כבר מקום הרבה יותר טוב להתחיל ממנו.
כי בסוף, הדחיינות היא לא האויב. היא סימפטום. וכשאתם מטפלים במה שמתחת לפני השטח, הסימפטום כטבע הדברים יתחיל להיעלם מעצמו.
רוצים לעבוד על הדפוסים הרגשיים שמעכבים אתכם? באפליקציית רגע יש מדיטציות ותרגילים שעוזרים לזהות רגשות ולעבוד איתם. נסו שבוע חינם ותראו את ההבדל.
