השעה שתיים וחצי בלילה. הטלפון על הכרית, המסך למעלה, והשקט בחדר רועש יותר מכל רעש שהכרתם בחיים. הוא היה אמור להתקשר בערב. לא התקשר. גם המסרון של ה"הכל טוב" שהגיע כל יום בסביבות תשע, לא הגיע. אתם מנסים להגיד לעצמכם שזה בסדר, שהוא סתם התעייף, שאין קליטה, אבל הגוף שלכם כבר יודע משהו אחר. הכתפיים עלו לאוזניים לפני שש שעות ועוד לא ירדו.
אם זה מה שעובר עליכם עכשיו, אתם לא לבד, ואתם לא מגזימים. מאז אוקטובר 2023 יש בישראל מאות אלפי הורים שלומדים לחיות בסימן הטלפון. הורים לחיילי סדיר שקופצים פתאום לגזרה, הורים למילואימניקים שנקראו שוב ושוב, הורים שמתפללים להודעה של שתי מילים. המדריך הזה לא יעשה את החרדה להיעלם, כי החרדה הזאת היא לא בעיה, היא אהבה שלבשה בגדים של אימה. אבל הוא כן ייתן לכם כלים קונקרטיים לעבור את השעות הקשות, בלי להישחק לגמרי.
למה דווקא אתם מרגישים ככה, ולמה זה לא סימן שאתם חלשים
יש הורים שמקנאים בכם בשקט. הם חושבים שאתם פרנואידים, שאתם צריכים "לשחרר", שהחרדה שלכם היא סימן שמשהו אצלכם לא בסדר. תכתבו לעצמכם על פתק ותתלו על המקרר: החרדה שלכם היא סימן למערכת יחסים בריאה. הורים שאוהבים את הילד שלהם ויודעים שהוא נמצא במקום שבו מישהו יכול לפגוע בו, אמורים להרגיש משהו. הבעיה היא לא שאתם מרגישים, הבעיה היא שאין לכם מקום לשים את זה.
הגוף של הורה לחייל לומד להיות במצב של סריקה מתמדת. אתם קוראים חדשות שלא הייתם קוראים בחיים, אתם מזהים שמות של גזרות, אתם יודעים מה זה גדס"ר ומה זה פלוגת סיור. זה לא ידע שרציתם, זה ידע שצמח לכם מהכאב. וכשהטלפון שותק שתים עשרה, עשרים וארבע, ארבעים ושמונה שעות, כל הידע הזה הופך למטען שלא מפסיק להתפוצץ בראש.
פחד מהילד שלכם הוא לא נוירוזה. הוא הצורה הכי עתיקה של אהבת הורה.
סקריפט השעה הראשונה: מה עושים ברגע שקולטים שהוא לא התקשר
השעה הראשונה מרגע שאתם קולטים שלא שמעתם ממנו היא הקריטית ביותר. אם לא תעשו איתה כלום, היא תתפוצץ לכם לפאניקה מלאה תוך שעתיים. אנחנו קוראים לזה "סקריפט השעה הראשונה", וזה תרגיל שאתם יכולים להתחיל ברגע הזה ממש.
הצעד הראשון: תנו שם למה שקורה
תעצרו מה שאתם עושים ותגידו בקול, אפילו לעצמכם במטבח, משפט אחד: "אני עכשיו בחרדה כי הילד שלי לא התקשר, וזה הגיוני." הקול שלכם, היוצא מהגוף שלכם, מוריד את עוצמת האזעקה הפנימית. המוח שומע את עצמו מבחוץ ומבין שיש כאן בוגר שמנהל את המצב.
הצעד השני: מיפוי ריאלי
קחו דקה אחת ותעשו מיפוי בראש: מתי בדיוק דיברתם איתו לאחרונה? מה הוא אמר על היום שלו? האם יש סיבה הגיונית לשקט, למשל אימון ממושך, תעסוקה מבצעית, מעבר גזרה, טלפון שמת? ברוב המכריע של הפעמים שבהן חייל לא מתקשר, התשובה היא טכנית ולא טרגית. תכתבו לעצמכם את הסיבות ההגיוניות על נייר. לראות את זה על נייר זה אחרת מלסחוב את זה בבטן.
הצעד השלישי: מטלה גופנית קטנה
עכשיו תעשו משהו פיזי שדורש מעט ריכוז. לקפל כביסה. לשטוף שלוש צלחות. לסדר מדף אחד. זה לא בריחה מהרגשות, זה עיגון של הגוף. הגוף שעובד שולח למוח מסר שאנחנו בחיים, שאנחנו פונקציונליים, שהבית ממשיך.
נשימת ארבע שבע שמונה: המכבה של מערכת האזעקה
כשהחרדה מגיעה לגובה של גל שבור, הגוף צריך אות שמותר לו להירגע. נשימת 4-7-8 היא הדרך המהירה ביותר לשלוח את האות הזה. היא לא רוחנית, היא פיזיולוגית. כשהנשיפה ארוכה מהשאיפה, העצב הוואגלי מופעל והלב מאט.
- שאיפה עמוקה דרך האף במשך ארבע שניות
- עצירת הנשימה במשך שבע שניות
- נשיפה איטית דרך הפה במשך שמונה שניות, בקול של רוח
- לחזור ארבע פעמים, לא יותר, כדי לא לגרום לסחרחורת
אם ארבע שבע שמונה נשמעות לכם הרבה מדי באמצע התקף, תתחילו במשהו פשוט יותר. יש מדריך קצר על נשימת 4-6 לרגעי חרדה שאפשר לתרגל בחצי דקה. שתיהן עובדות. הבחירה היא עניין של אופי, לא של נכון ולא נכון.
טקס היום יום: הנר, המחזיק מפתחות, הכיסא הריק שלו
מה שמחזיק הורים של חיילים לאורך שבועות וחודשים זה לא הטריקים הגדולים, זה הטקסים הקטנים. טקס הוא לא אמונה טפלה, הוא מבנה שנותן למוח מקום ללכת אליו במקום לתרחישים. הציעו לעצמכם אחד מהאפשרויות האלה, או המציאו את שלכם.
נר בוקר
כל בוקר בשבע, הדליקו נר קטן על השיש. לא נר זיכרון, נר נוכחות. הוא דולק כל זמן שאתם בבית וער, הוא נכבה בלילה. זאת הדרך שלכם להגיד "אני חושב עליו היום, בתוך המטלות".
מחזיק המפתחות
קחו משהו קטן שלו. תג של תיק, מחזיק מפתחות, סיכה שהוא קנה פעם בחו"ל. סחבו את זה בכיס. כשמרגישים גל חרדה, מניחים את היד על החפץ ונושמים שלוש נשימות. זה לא קסם, זה עיגון. המוח קושר בין החפץ להרגעה.
הכיסא שלו
יש משפחות שמתעקשות לא לשנות את המושב של הילד בשולחן. יש משפחות שמעדיפות להזיז כסאות כדי לא להסתכל על המקום הריק. אין תשובה נכונה. החליטו בעצמכם מה עוזר לכם ותעמדו מאחורי זה, גם מול קרובי משפחה ש"חושבים אחרת".
איך לא להיות שבוי של החדשות
ההודעות הצצות של אפליקציות החדשות הן היצור הכי אכזרי שהומצא להורים של חיילים. אתם לא רוצים לפספס מידע, אבל כל "ידיעה מתפרסמת" היא חור בבטן. הנה הסדר המומלץ.
- כבו את כל ההודעות הצצות של אפליקציות חדשות על המסך הנעול
- תקציבו לעצמכם שלושה חלונות ביום לבדיקת חדשות: בוקר, צהריים, לפני השינה, עשר דקות כל חלון
- הגדירו קבוצת הודעות אחת מהימנה של המשפחה המורחבת, שם יעבור כל עדכון חשוב, ותנו אמון שאם יקרה משהו קריטי, תדעו
- החליפו את גלילת הרשתות החברתיות בשתי פעילויות ספציפיות: פודקאסט אחד שאתם אוהבים, ספר אחד שאתם קוראים לאט
בת הזוג או בן הזוג שמתמודד אחרת מכם, וזה בסדר
אחד הדברים הכואבים ביותר בחרדה של הורים לחיילים הוא לגלות שהשותף שלכם לחיים עובר את זה אחרת לגמרי. אחד רוצה לדבר על זה כל הזמן, השני נכנס לעשייה כפייתית של תיקונים בבית. אחד בוכה, השני מקשיח. זה לא אומר שאחד מכם לא אוהב מספיק, זה אומר שיש יותר מדרך אחת להחזיק את הכאב.
אמצו משפט אחד שאתם אומרים זה לזה ברגעים קשים: "אני לא צריך ממך עכשיו פתרון, אני צריך שתהיי כאן חמש דקות." או להפך: "אני צריך עכשיו חצי שעה לעצמי בלי שיחה, ואני אחזור." כללים כאלה מונעים עלבונות מיותרים כשהמצברים ממילא ריקים. במדריך על חרדה בזמן מילואים יש עוד כמה תסריטים זוגיים שעוזרים.
מתי מתקשרים לשלישות של היחידה, ואיך
יש קו דק בין הורה דואג לבין הורה שגורם למפקד פלוגה לאבד שעה של שינה באמצע פעילות. הנה הכלל הפרקטי שעוזר להורים להחזיק את עצמם.
- אל תתקשרו לשלישות לפני שעברו 36 שעות שלמות בלי שום סימן חיים, אלא אם כן יש אירוע ספציפי שחייב מענה
- תתקשרו ביום, בין תשע לשש, לא בלילה, אלא במקרה חירום אמיתי
- תהיו ממוקדים: שם מלא, מספר אישי אם יש, יחידה, תאריך אחרון של קשר, ומה בדיוק הבקשה. לא לשפוך את כל הלב על הפקידה
- זכרו שאם קרה משהו חלילה, קצין נפגעים היה מגיע אליכם אישית. היעדר ידיעה הוא בדרך כלל ידיעה טובה
אם אתם מרגישים שאתם עומדים להתקשר, תעצרו רגע ותשאלו את עצמכם: "מה אני רוצה לשמוע שיוריד לי את החרדה?". לפעמים התשובה היא "אני פשוט רוצה שמישהו יגיד לי שהוא בסדר", וזה לגיטימי, אבל אז אולי כדאי להתקשר לחבר או לבת זוג של חייל אחר ביחידה, ולא לשלישות.
איך ישנים עם הטלפון על הכרית בלי להיות שבויים שלו
להגיד להורה לחייל "תכבה את הטלפון בלילה" זה לא ריאלי. אבל אפשר להגדיר תצורה שמאפשרת לכם שינה עם לב פחות דופק.
- הגדירו "אל תפריע" עם חריגים: רק המספר שלו, של בת הזוג, ושל צבא
- סגרו מסרונים של אפליקציות וחדשות בלילה, לגמרי
- הניחו את הטלפון עם המסך כלפי מטה. האור שלו בלילה מחמיר את החרדה גם אם אתם לא מודעים
- הקימו טקס שינה קצר של שלוש דקות: מקלחת חמה, טיפת שמן לבנדר על הכרית, נשימת 4-7-8 פעמיים
אם אתם שוכבים מעל עשרים דקות ולא נרדמים, קומו, שתו כוס מים חמים, חזרו למיטה. אל תנהלו ויכוחים עם המוח במיטה, הוא תמיד מנצח שם. באפליקציית רגע יש תרגילי הרפיה קצרים במיוחד לשעות הלילה, ונומה, המלווה הרכה שלה, יודעת ללכת איתכם דרך כמה נשימות בקול שקט, גם כשאתם לגמרי לבד בחדר.
כשהוא סוף סוף מתקשר, ואתם מתחילים לבכות
אחרי ארבעים ושמונה שעות של שקט, השיחה סוף סוף מגיעה. "הכל בסדר, אמא, הייתי באימון, הסוללה מתה." ואתם מתפרקים. בוכים, כועסים, אומרים דברים שלא התכוונתם. זה גם חלק מזה. אל תתנו לעצמכם על זה ראש נוסף. תגידו לו פעם אחת, אחרי שנרגעתם: "אני יודעת שאתה לא יכול תמיד, אבל הודעת שתי מילים בלילה מצילה אותי." זה מספיק. אל תשקיעו שיחה שלמה בכאב שלכם, כי הוא חוזר למשימה שלו, ואתם צריכים שהוא יחזור אליה שלם ולא אשם.
להורים שזה הגיוס הראשון והם עדיין לא הבינו איך חיים ככה, יש מדריך נפרד על חרדה מגיוס של הילד שנוגע בשלבים הראשונים של ההסתגלות. הסבב השני תמיד קל מהראשון, זה מבטיח לכם כל הורה ותיק.
מילה אחרונה לפני שאתם חוזרים לטלפון
האהבה שלכם לא מפסיקה לעבוד לרגע, גם כשהוא באימון, גם כשהוא בגזרה, גם כשהוא שוכב ישן בבסיס ולא יודע שאתם ערים בשבילו. זאת עבודה לא רואה אבל היא מחזיקה את הילד שלכם הרבה יותר ממה שאתם מודעים. היו עדינים עם עצמכם כמו שהייתם עדינים איתו כשהיה קטן. הוא ילד גדול, אתם הורים גדולים, ואתם בסדר.
המידע במדריך זה הוא לצרכי העשרה בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. אם אתם חשים במצוקה, פנו לגורם מקצועי או התקשרו לער"ן: 1201.
